יונתן
"'מרקיד הצללים!' עברה בקהל לחישה נפעמת. צמרמורת חלפה בגבה של נינו. כולם הסתכלו בנער בעיניים מוקסמות, וניסו להידחק קדימה כדי לגעת בו. היא לא יכלה שלא להבין אותם, מפני שאפילו מראהו החטוף עורר בה זיכרון רחוק של יום שמש נעים. הנער נראה לה מוכר. אבל מהיכן? איפה ראתה אותו קודם לכן? היא אימצה את זיכרונה. הוא היה רזה אבל בעל נוכחות מושכת, והיו לו פנים רציניים, נבונים ומעוררי אמון, ואף ישר שחתר קדימה באומץ. שׂערו הבהיר והמתולתל היה פרוע וסבוך כמו קן ציפורים מלוכלך. שריריו הילדותיים כבר החלו לתפוח וכתפיו התרחבו, דבר שהוא עצמו עדיין לא הצליח להסתגל אליו, ולכן הניע את איבריו באופן מגושם. פיקת הגרגרת שלו התבלטה בביישנות, ועל פניו היו זיפים רכים שטרם גולחו.
"האם ייתכן…?"
(הלווייתן מבבל, פרק 13)